ועדת האתיקה הארצית קבעה שנדרשת הסכמה כתובה ומפורשת של הלקוח לפני שימוש במידע אישי שלו במערכת בינה מלאכותית פתוחה. באותה נשימה היא אסרה על הדרך שרוב המשרדים בחרו כדי לקיים את החובה הזו.
התגובה המיידית של משרד שקורא את החובה הזו היא להוסיף סעיף להסכם שכר הטרחה. סעיף רחב, שמכסה הכול, ונחתם פעם אחת. גילוי הדעת (החלטה את/60/24) חוסם את המהלך הזה בשורה אחת: ״מובהר כי אין להחתים את הלקוח על הסכמה כוללת וגורפת לשימוש במערכת AI פתוחות, וכי הלקוח יוכל לבטל את הסכמתו״.
מה ההסכמה חייבת לכלול
הוועדה מונה שלושה רכיבים, וכל אחד מהם הוא הכרעה שהמשרד צריך לקבל מראש:
- סוג המסמכים. לא ״מידע הנוגע לייצוג״ אלא קטגוריות. חוזים מסחריים כן, רשומות רפואיות לא, תכתובת פנימית לא
- אמצעי הביטחון שהלקוח דורש שיופעלו. זה הרכיב שכמעט תמיד נשמט, והוא מניח שיש ללקוח מה לדרוש. משמעותו המעשית היא שהמשרד חייב להיות מסוגל לתאר מה הוא עושה, ולא רק מה הוא מבטיח
- הבהרה שהשימוש ייעשה באופן שיגן על סודות הלקוח, אלא אם הוסכם אחרת
הוועדה ממליצה לשלב את ההסכמה כבר במסמכי ההתקשרות, ״כך שתהווה תנאי מן התנאים לקבלת הייצוג״. שימו לב לפער בין ההמלצה הזו לבין האיסור על הסכמה גורפת: ההסכמה נמצאת בהסכם ההתקשרות, אבל היא אינה בלנקו. מה שנמצא שם הוא מסגרת מוגדרת, לא ויתור.
ומה עם מערכת סגורה
כאן נמצאת ההבחנה המעשית ביותר בגילוי הדעת, והיא קבורה בהערת שוליים. שימוש במערכות סגורות פנים משרדיות אינו מחייב קטגורית הסכמת לקוח, ״כפי ששימוש במערכות המחשוב או שירותי הענן המשרדיים אינו מחייב הסכמה מפורשת של הלקוח״, והכול בכפוף לשמירה ראויה על אבטחת מידע. ועם זאת, אם יש לעורך הדין בסיס לסבור שלקוחו יתנגד לשימוש גם במערכת סגורה, עליו לבחון זאת עמו מראש.
המסקנה התפעולית ברורה: ההבחנה בין פתוח לסגור אינה שאלה טכנולוגית אלא שאלה חוזית ומנהלית. ככל שהמשרד מסדיר את שכבת הכלים שלו, כך פוחת הצורך להחזיר את הלקוח לשולחן בכל תיק.
אלא שגם ״סגור״ אינו פטור. הוועדה דורשת שספקי המערכות ״יהיו מחויבים חוזית ובאופן אפקטיבי לאיסור שיתוף המערכות ולכך שפרי אימון המערכות באמצעות מידע ו-meta-data שהמשרד העמיד לא יועמד ללקוחות אחרים של הספק״, וממליצה לבצע בדיקת נאותות לגבי ספקים אלו. מערכת סגורה בלי הסדר חוזי מול הספק אינה מערכת סגורה. היא מערכת פתוחה עם ממשק פרטי.
החומה הסינית
סוגיה שהמשרדים הגדולים עוד לא תמחרו במלואה. גילוי הדעת מזהיר מהעברת מידע בין עורכי דין בתוך המשרד באמצעות פלטפורמת הבינה המלאכותית, ומזכיר במפורש את המקרה שבו שני צדדים לסוגיה מיוצגים על ידי אותו משרד תוך יצירת חומה סינית.
בהערת שוליים הוועדה מרחיקה לכת יותר: פלטפורמה ש״אומנה״ באמצעות מידע מתיקי לקוח א׳ עלולה להתברר כ״פעולה נגד לקוח״ אם היא מסייעת לעניינו של לקוח ב׳, שהוא יריבו או מתחרהו, לפי כלל 16(א) לכללי האתיקה. כלומר, מערכת פנימית שאומנה על ידע המשרד יכולה להפוך את הידע הזה לניגוד עניינים מובנה. הפתרון אינו משפטי אלא ארכיטקטוני: הפרדת הרשאות גישה בין עורכי הדין השונים, כתנאי לשימוש.
מה לעשות עם זה בשבוע הקרוב
- החליטו מה מותר להיכנס למערכת פתוחה, ברמת קטגוריית מסמך ולא ברמת שיקול דעת פרטני. בלי ההחלטה הזו אין מה לכתוב בהסכם
- כתבו סעיף התקשרות מוגדר. סוגי מסמכים, אמצעי אבטחה, הצהרה על הגנת סודות, ומנגנון ביטול. סעיף גורף נפסל מראש
- בדקו מה חתום מול הספקים שלכם. אם אין התחייבות חוזית לאי-אימון ולאי-שיתוף, זה הפער המהותי ביותר, והוא נסגר במשא ומתן ולא בהגדרות
- מפו הרשאות. מי רואה מה בתוך המשרד, ומה קורה כשאותה מערכת משרתת שני צדדים
- הדריכו. האחריות חלה על מה שעובדי המשרד עושים, ולא רק על מה שהשותפים החליטו
הגבול
הסכמה אינה מכשירה הכול. גם לאחר שהתקבלה, נותרות בעינן החובה לאמת פלט, האיסור להזין חומר חסוי, והאחריות המלאה של עורך הדין לתוצר. ההסכמה מסדירה את הרשות, לא את הבקרה.
וכדאי לשים לב לכיוון שאליו הדברים נעים. ועדת האתיקה עצמה כותבת, בהערת אגב, שלא מן הנמנע שבעוד מספר שנים, כשהטכנולוגיה תאפשר שקיפות והתחקות אחר מקור המידע, דווקא עורך הדין שלא יבחן את המידע באמצעות פלטפורמות אלו הוא שייחשב למי שלא עמד בנורמה ראויה של נאמנות ומסירות.
מסמך זה הוא ניתוח מקצועי ואינו ייעוץ משפטי, ואינו תחליף לבחינת ההסכמים הספציפיים של המשרד.