Anthropic פרסמה ב-24 באפריל את תוצאות Project Deal, ניסוי שבו סוכני Claude ניהלו משא ומתן וסגרו עסקאות בשם 69 מעובדי החברה, בלי שאדם אישר כל עסקה בנפרד. בשוק האמיתי נסגרו 186 עסקאות בהיקף של מעט יותר מ-4,000 דולר, והממצא הבולט הוא שאיכות המודל שייצג את הצד השפיעה על המחיר שקיבל.
איך עבד הניסוי
לפי הדיווח של Anthropic, השוק פעל במשך שבוע בדצמבר 2025 במשרדי החברה בסן פרנסיסקו, במתכונת של לוח מודעות בסגנון Craigslist. Claude ראיין כל משתתף, לרוב פחות מעשר דקות, על מה הוא רוצה למכור או לקנות, באילו מחירים ובאיזה סגנון משא ומתן. התשובות הפכו להנחיות מערכת אישיות לסוכן שייצג אותו. משם הסוכנים פרסמו מודעות, הציעו הצעות, הגישו הצעות נגד וסגרו עסקאות בערוצי Slack.
כל משתתף קיבל תקציב של 100 דולר, והתמורה שולמה בכרטיס מתנה שהותאם לפי מה שקנה ומכר. אחר כך נפגשו המשתתפים פנים אל פנים כדי להחליף את הפריטים עצמם: מסנובורד ושקית כדורי פינג פונג, דרך אופניים מתקפלים שבורים ועד אודם שגודל במעבדה. היו גם מי שהציעו חוויות, כמו יום עם כלב.
הניסוי הוא המשך ל-Project Vend, שבו Claude ניהל ב-2025, יחד עם חברת Andon Labs, חנות קטנה במשרדי החברה. אז המטרה הייתה לבדוק אם סוכן יכול לנהל עסק. הפעם השאלה היא מה קורה כשסוכנים מייצגים אנשים שונים מול סוכנים אחרים.
ארבע ריצות, מודלים שונים
Anthropic הריצה ארבעה שווקים במקביל. בשניים כל הסוכנים פעלו על Claude Opus 4.5, ובשניים האחרים הוקצה לכל משתתף באקראי Opus 4.5 או Claude Haiku 4.5, המודל הקטן והזול יותר. רק ריצה אחת הייתה "אמיתית", כלומר הסחורה עברה ידיים בפועל, והמשתתפים לא ידעו איזו עד הסוף.
לפי החברה, סוכני Opus סגרו בממוצע כ-2 עסקאות יותר למשתמש מסוכני Haiku. מוכרים שיוצגו על ידי Opus קיבלו בממוצע כ-2.68 דולר יותר לפריט, וקונים שיוצגו על ידי Opus שילמו כ-2.45 דולר פחות. הדוגמה שהחברה מביאה: אותם אופניים מתקפלים שבורים, אותו קונה ואותו מוכר, נמכרו ב-38 דולר כשהמוכר יוצג על ידי Haiku וב-65 דולר כשיוצג על ידי Opus.
הפרט המטריד יותר: משתתפים שיוצגו על ידי הסוכן החלש לא דירגו את ההוגנות של העסקאות שלהם נמוך יותר. הדירוג הממוצע היה כמעט זהה, כ-4 בסולם של 1 עד 7. במילים אחרות, מי שקיבל מחיר גרוע יותר לא בהכרח שם לב לכך. עוד נמצא שהנחיות למשא ומתן אגרסיבי לא השפיעו באופן מובהק על המחירים, ו-46 אחוזים מהמשתתפים אמרו שהיו מוכנים לשלם על סוכן כזה.
Anthropic עצמה מסייגת: זה פיילוט עם קבוצה קטנה של עובדים שבחרו להשתתף, ההבדלים בין המודלים עשויים להיות מוגזמים, והמבנה אינו משקף את האופן שבו סוכנים צריכים לפעול בעולם האמיתי.
השאלות המשפטיות
החברה מציינת במפורש שסוכנים המציאו לעתים פרטים, ושקיימים סיכונים של מניפולציה על סוכנים, פריצה (Jailbreaking) והזרקת הנחיות (Prompt Injection). היא גם כותבת שמסגרות מדיניות ומשפט לעסקאות מהסוג הזה עדיין לא קיימות.
Legal IT Insider פירק את הנקודה הזו לכמה שאלות. הראשונה היא כריתת חוזה: מה מעמדה של עסקה שהושגה בין שני סוכנים בלי חתימה אנושית. השנייה היא הרשאה ושליחות: הסוכנים פעלו על סמך מנדט כללי מראיון קצר, ולא על סמך אישור לכל עסקה. דוגמה שעלתה מהניסוי היא סוכן שקנה למשתתף סנובורד שכבר היה לו, מקרה שאפשר לקרוא כחריגה מהמנדט. השלישית היא אחריות: אם עסקה גרועה, פרט מומצא או הזרקת הנחיות גרמו נזק, האם האחריות על הארגון שהפעיל את הסוכן, על ספק המודל או על מי שכתב את ההנחיות.
לעורכי דין שעוסקים בעבודה עסקית, הניסוי ממחיש ששאלות שנראו תיאורטיות הופכות לשאלות של ניסוח. מנדט לסוכן, תקרות סכום, דרישת אישור אנושי מעל סף מסוים ותיעוד של ההנחיות שניתנו, כל אלה הם רכיבים שיצטרכו מקום בהסכמים ובמדיניות הפנימית של לקוחות שמתחילים לתת לסוכנים לפעול בשמם.