שבוע אחרי שהרגולטור של הסוליסיטורים באנגליה ובוויילס אישר את Garfield.Law, משרד עורכי הדין הראשון שמבוסס כולו על AI, כריס ברידג'ס פרסם בלינקדאין ניתוח של המודל העסקי שלו. המסקנה שלו: המחיר הנמוך אפשרי בעיקר כי המשרד מצמצם במכוון את מה שהוא אחראי לו.
מה אושר
ב-6 במאי הודיעה ה-SRA (Solicitors Regulation Authority) שאישרה את Garfield.Law Ltd לספק שירותים משפטיים מוסדרים. המשרד מפעיל עוזר ליטיגציה מבוסס AI שמסייע לעסקים קטנים ובינוניים לגבות חובות שלא שולמו, ומלווה אותם בהליך התביעות הקטנות עד לשלב המשפט.
לפי הרגולטור, האישור ניתן אחרי בדיקה של תהליכי בקרת האיכות, שמירת הסודיות וניהול ניגודי העניינים. המערכת אינה אוטונומית ומבצעת צעד רק אחרי שהלקוח אישר אותו. סוליסיטורים בשמם נושאים באחריות הסופית לכל תוצר של המערכת, והמשרד חייב להחזיק ביטוח מינימלי. בעניין ההזיות, ה-SRA ציינה שהמערכת לא תציע פסיקה רלוונטית, תחום שהרגולטור מגדיר כבעל סיכון גבוה במודלי שפה. מנכ"ל ה-SRA, פול פיליפ, הגדיר את האישור "רגע מכונן" לשירותים המשפטיים במדינה. על אישור Garfield.Law דיווחנו כאן קודם.
המחירון, שלב אחרי שלב
ברידג'ס, שבנה את Tilder, מוצר לסקירת חוזים בשיטת "AI בפיקוח", ומזכיר גם את המשרד שלו Tacit Legal, מדגיש שאין לו מידע פנימי על Garfield ושהניתוח שלו הוא השערה. לפי הפירוק שלו, בתביעה של 5,000 עד 10,000 ליש"ט המחירים הם:
- 2 ליש"ט למכתב תזכורת מנומס, שהוא אופציונלי.
- 7.50 ליש"ט למכתב התראה לפני תביעה.
- 100 ליש"ט לכתב תביעה.
- 35 ליש"ט לבקשה לפסק דין בהעדר הגנה.
לדעתו, מכתב התזכורת הוא בעיקר מוצר הפסד וכלי יחסי ציבור, וההכנסה בטווח הקצר תגיע מכתבי התביעה ומבקשות פסק הדין. הוא מצטט נתון של Garfield עצמה, שלפיו 80% מהתביעות נסגרות כבר בשלב מכתב ההתראה. אם זה נכון, העלות הטיפוסית ללקוח היא כ-9.50 ליש"ט. זה נתון של החברה, לא נתון שנבדק באופן עצמאי.
למה דווקא חובות קטנים
הטיעון של ברידג'ס פשוט. חוב של 10,000 ליש"ט חשוב מאוד לעסק קטן, אבל שכר טרחה של עורך דין הופך את הגבייה ללא כלכלית. הליך התביעות הקטנות באנגליה ובוויילס מובנה וחוזר על עצמו, כך שהמשימה של ה-AI היא בעיקר להתאים את עובדות הלקוח לתבנית קיימת. לשיטתו, גם שירות זול ופחות יסודי הוא שיפור בנגישות לצדק.
מי בודק את העובדות
כאן הניתוח נוגע בשאלה שמעסיקה כל עורך דין שעובד עם AI. לפי ברידג'ס, בדיקת העובדות היא באחריות הלקוח, והוא סבור שכך צריך להיות ושזה צריך להיאמר ללקוח במפורש. גם ייעוץ לגופו של עניין, כלומר האם בכלל כדאי לתבוע, נשאר מחוץ לשירות. בעיניו, במחיר כזה זה סביר.
הוא גם טוען שהזיות פחות סבירות כשהמערכת עובדת עם פרומפטים קבועים ומובנים בתוך תהליך מוגדר, ולא בצ'אט פתוח. לדבריו, משרד כזה יכול לעקוב היכן טעויות חוזרות ולמקד את הבדיקה האנושית באזורים המסוכנים. לפי Garfield, כך מציין ברידג'ס, בני אדם בודקים את התוצרים, לפחות בשלב הראשון.
ברידג'ס מעריך שגם מבטחים ימצאו את המודל נוח: תהליך מוגדר היטב, נתוני סיכון טובים יותר, והאזורים המסוכנים ביותר מוחרגים מראש. הוא מודה שהשירות עלול להגדיל את העומס על בתי המשפט, אבל טוען שהגבלת הנגישות אינה הפתרון.
לא כולם השתכנעו. אחד המגיבים לפוסט כתב שתביעה של 10,000 ליש"ט יכולה להיות מורכבת משפטית כמו תביעה של 50,000, ושגם בהליך התביעות הקטנות בית המשפט יכול להטיל הוצאות על תובע שטעה בהליך או הגיש תביעה חסרת בסיס. לדעתו, הטכנולוגיה עדיין לא בשלה למודל כזה.