בתגובה שהגישה המדינה לבית משפט השלום בחדרה היא הפנתה לסעיף בחוק שלא קיים בספר החוקים. השופט אהוד קפלן קבע בהחלטה מ-7 במאי 2025 שהחוק "נוצר על ידי בינה מלאכותית", והוסיף שאם חשב שראה הכול ב-30 שנותיו על כס השיפוט, כנראה שטעה.
הבקשה והתגובה
ההליך, ה"ת 26853-02-25, עוסק בתפוסים בחקירה שנפתחה נגד אברהים מחאגנה. בפברואר ביקשה המדינה לתת תוקף להסכמה בין הצדדים, שעיקרה המשך החזקת התפוסים למשך שנה, וההסכמה קיבלה תוקף של החלטה. באפריל ביקש מחאגנה לקבל בחזרה את הטלפון שלו, בטענה שהוא משמש את העסק ושמותקנות עליו תוכנות שמפעילות את מערך האבטחה, כולל של חנות זהב שבבעלותו. לדבריו, ב-6 באפריל ניסו לפרוץ לחנות, ומערכת האבטחה לא התריעה משום שהטלפון מוחזק במשטרה.
לפי ההחלטה, התגובה מטעם המדינה הייתה חתומה על ידי קצין ביחידת להב. נכתב בה שלפי "סעיף 23(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, חיפוש ותפיסה במחשב) תשנ"ו-1996", מחשב מוסדי הוא מחשב של מוסד ציבורי, רשות או תאגיד שמשמש כמה אנשים, וטלפון של המבקש אינו עונה להגדרה הזו.
"לא היה קיים בדמיונו של אף אדם"
השופט קפלן כתב שהחוק לא קיים, ושחיפוש מילותיו במנועי חיפוש כמו גוגל לא מעלה אף תוצאה תואמת. בדיון עצמו, זמן קצר אחרי תחילתו, הודיעו נציגות המדינה שנפלה טעות. השופט העיר שהטעות לא הייתה צריכה לקרות מלכתחילה, ושאם ידעו עליה, היה עליהן להודיע לפני הדיון.
לגופו של עניין, השופט קבע שיש ממש בטענת המדינה שייתכן שיידרש לבצע פריקה נוספת של הטלפון, אבל מצא לה פתרון מעשי: המבקש ימסור למשטרה טלפון ריק, המשטרה תעתיק אליו את כל התוכן בתוך חמישה ימי עבודה, והטלפון המקורי יוחזר לו. את הטענה שהחומרים עלולים לאפשר שיבוש חקירה השופט כינה "די מקוממת", בין השאר כי המחשב העסקי כבר הוחזר, ותכתובות בדואר ובוואטסאפ ממילא נשמרות בענן. סיכום ההחלטה פורסם באתר law.co.il.
הרקע: העליון כבר הזהיר בפברואר
ההחלטה מגיעה פחות משלושה חודשים אחרי פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 38379-12-24 (השופטים מינץ, אלרון וכנפי-שטייניץ), שבו עתירה נגד בית הדין השרעי לערעורים נסמכה על פסקי דין וציטוטים שאינם קיימים. בית המשפט קבע שעורך דין שמשתמש בכלי בינה מלאכותית אינו מתפרק מאחריותו ומשיקול דעתו המקצועי, ומנה כלים שעומדים לרשות בתי המשפט: סילוק על הסף, הוצאות אישיות, ואפשרות שהטעיית בית המשפט תעלה לכדי עבירת משמעת לפי סעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין. באותו מקרה, כמקרה ראשון מסוגו, בית המשפט נמנע משימוש בכלים האלה, אבל הבהיר לגבי מקרים עתידיים: "אין זו זכות אלא חובה". על פסק הדין של בג"ץ דיווחנו כאן בפברואר.
המקרה בחדרה שונה בשני פרטים. הצד שהגיש את המסמך הבדוי הוא המדינה, והתגובה נחתמה על ידי קצין משטרה ולא על ידי עורך דין. בהחלטה עצמה לא הוטלו הוצאות או סנקציה בגין ההפניה, והשופט הסתפק בביקורת חריפה. הלקח המעשי זהה לזה של העליון: כל הפניה לחקיקה או לפסיקה בכתב בית דין צריכה להיבדק מול המקור, בלי קשר למי שחתום עליו.